רב"ט אלי-מיכאל סלומון ז"ל

קורות חיים

אלי, בן אבילין ואברהם, נולד ביום כ"א באייר תש"ז (11.5.1947) בניו יורק, בארצות הברית. הוא למד בבית- ספר יסודי בניו-יורק, המשיך בבית-ספר תיכון של עיריית ניו-יורק והשלים את לימודיו לתואר הראשון בכלכלה, באוניברסיטה של לונג-איילנד. ילדותו עברה עליו בחיק משפחה חמה ואוהבת, אשר גדלה אותו לפי ערכי היהדות והציונות. עוד בתקופת לימודיו בבית- הספר התיכון היה אלי פעיל בתנועת בית"ר, בתחילה כחבר וכחניך ואחרי-כן כמדריך, כמפקד וכחבר ההנהגה-הארצית בארצות-הברית. הוא היה מה שמכנים "הרוח החיה בכל מאורע". תמיד היה שמח ומלא-חיים וידע ל"הדביק" בשמחתו את כל הסובבים אותו. בכל מאורע חברתי ובכל מפגש רעים נטל את היזמה וניהל את השירה ואת הריקודים. הייתה לו תכונה מבורכת - הוא ראה צורך ואתגר לממש בפועל, בעצמו, את הרעיונות שדגל בהם. בשנת 1966 נאם באסיפה באוניברסיטת קולומביה אחד מחברי המפלגה הנאצית בארצות הברית. אלי השתתף בהפגנה נגד תופעה זו וכמעט שנדרס בפרסות סוסי השוטרים, שבאו לפזר את ההפגנה. את גאוותו על יהדותו ואת אהבתו לעם ישראל ולארץ ישראל הנחיל לכל חבריו ומשך אותם ללכת בדרכיו. הוא לא בחר להיות מנהיג - מנהיגותו הייתה טבעית. הכל הלכו אחריו ודבקו ברעיונותיו. אהבתו את ארץ-ישראל הייתה אהבה ללא מצרים. לאחר אירושיו לרינה, אשתו לעתיד, נסע לישראל כדי לחיות במושב. היה זה בשנת 1967, כשבוע לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. הוא הגיע למושב אמציה, שברבות הימים הפך להיות ביתו. אז גמלה בלבו ההחלטה לקבוע את ביתו בישראל. הוא אהב את נופי הארץ ואת אתריה והיה קשור בנפשו לכל אבן מאבני ירושלים, שראה בה שריד של ההיסטוריה הגדולה של עמו. הוא שב זמנית לארצות הברית ובשנת 1968 נשא שם לאישה את חברתו רינה. מקץ שנה, כשסיימו את לימודיהם האקדמיים, עלו ארצה והתיישבו בירושלים. כעבור זמן נולדה בתו הראשונה וחבריו של אלי מספרים, שמעולם לא ראו אותו כל-כך מאושר. הוא היה אב אוהב ודואג ובעל מסור ונאמן.

אלי גויס לצה"ל בסוף ינואר 1972 והוצב לחיל-ההנדסה. הוא עבר קורס פלסים והוסמך כפלס, ומקץ שלושה חודשים הוצב לשירות מילואים.

בשנת 1973, שנה אחרי שנולדה בתו השנייה, החליטו אלי ואשתו להשתקע במושב אמציה ולהתפרנס מעבודת האדמה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויס אלי ונשלח עם יחידתו לסיני. ביום א' בכסלו תשל"ד (26.11.1973), בקרב על מוצב "אירן", הבחין אלי בחבר לנשק שנפגע מאש-האויב. תחת הפגזה כבדה ומבלי לחכות לפקודה רץ אלי להחיש לו עזרה, אך נפגע ונהרג בטרם הגיע אליו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד יחידתו: "כאשר נפצע חבר לנשק מאש האויב לא היסס אלי לרגע ורץ להחיש לו עזרה. במעשה נועז זה חירף נפשו למוות. חיילים מכירים זה את זה בימי מלחמה, ואכן הכרנוהו; צנוע וממעט בדיבור, שעיקר סגולתו במעשים. הוא השתתף בכל פעולותינו, בהן כמה מסוכנות וקשות, לא כממלא פקודה גרידא, אלא במסירות. הערכנו אותו כחבר טוב לרעיו. חיילי יחידתנו ומפקדיה לא ישכחוהו לעולם".

בחוברת שהוציאו לאור לזכרו חבריו הקרובים, נכתב בין השאר: "אחד הדברים הכואבים ביותר הוא שלבנותיו לא נתנה ההזדמנות להכיר את אביהן. אך הן יוכלו להתגאות שאביהן חי ומת בכבוד. הוא רצה כל כך לחיות, אך נתן את חייו למען הארץ שכה אהב..."